פורים ויהושע בן נון 

פורים ויהושע בן-נון

מאת: יצחק (צחי) בלאו

אחת ההלכות המרכזיות בהלכות חג הפורים הוא ההבדל בין ערים מוקפות חומה לבין ערים שאינן מוקפות חומה הנקראות בלשון המקרא "פריזים" או "פרזות". בערים מוקפות חומה חוגגים את פורים בט"ו באדר ולעומת זאת בערים שאינן מוקפות חומה חוגגים את פורים בי"ד באדר.

הבדל זה שבין שני סוגי הערים נלמד מתוך פסוקי מגילת אסתר בפרק ט:

(טו) ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את ידם:

(טז) ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם:

(יז) ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה:

(יח) והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה:

(יט) על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו:

מתוך פסוקים אלו עולה כי הסיבה להבדל בין שני סוגי הערים נעוצה בעובדה ההיסטורית, שבערים שאינן מוקפות חומה נלחמו היהודים בשונאיהם, שבמלכות אחשוורוש, בי"ג באדר ונחו כלומר חגגו את נצחונם בי"ד באדר. לעומת זאת בשושן הבירה, שהיתה עיר מוקפת חומה, נלחמו היהודים באויביהם עוד יום אחד נוסף, כך שיום י"ד באדר היה יום מלחמה ויהודי שושן הבירה חגגו את נצחונם בט"ו באדר. בשלב זה חשוב לציין כי  על פי המסופר בפרק ג במגילת אסתר, קבע המן  את יום י"ג באדר כיום בו יוכלו אויבי היהודים בכל מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, כלומר הותר פוגרום המוני ביהודים.

(ה) וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה:

(ו) ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי:

(ז) בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר:

 (יג) ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז:

 ראוי לציין כי על פי פרק ח במגילה עולה שגם לאחר שנהרג המן לא התבטלה גזירתו, שהרי "את הנחתם בטבעת המלך אין להשיב". אחד הניסים במגילה היה העובדה שאחשורוש הסכים לשלוח אגרות נוספות שעליהן יחתום מרדכי בשמו ובהם יהיה כתוב כי מותר ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם, כלומר ליהודים הותר רק להתגונן מפני אויביהם ביום זה. יש לזכור שלמרות שסיפור הפלת הפור של המן ארעה בחודש ניסן בסמוך לחג הפסח כמובא בפרק ג במגילה:

 (יב) ויקראו ספרי המלך בחדש הראשון(בתנ"ך חודש ניסן מכונה "החודש הראשון") בשלושה עשר יום בו ויכתב ככל אשר צוה המן אל אחשדרפני המלך ואל הפחות אשר על מדינה ומדינה ואל שרי עם ועם מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו בשם המלך אחשורש נכתב ונחתם בטבעת המלך:

 המגילה מספרת לנו כי אסתר המלכה היתה צריכה להמשיך ולהתחנן על עמה בפני אחשורוש ורק לקראת חג השבועות יצאו שליחי המלך עם האגרות החדשות שכתב מרדכי וחתם בשם המלך:

(ג) ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפל לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים:

 (ז) ויאמר המלך אחשורש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים:

(ח) ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב:

(ט) ויקראו ספרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשנו ואל היהודים ככתבם וכלשונם:

(י) ויכתב בשם המלך אחשורש ויחתם בטבעת המלך וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים רכבי הרכש האחשתרנים בני הרמכים:

(יא) אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז:

(יב) ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורוש בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר:

על רקע זה יש להבין את משמעות הוספת היום הנוסף המתואר בפרק ט במגילה, בו הותר ליהודים להמשיך ולהכות באויביהם ועוד בעיר הבירה שושן הסמוכה למקום מושבו של המלך, דבר שככל הנראה לא היה כלל מובן מאליו והיה בבחינת מחווה לאסתר המלכה:

 (יב) ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש:

(יג) ותאמר אסתר אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ:

(יד) ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת בשושן ואת עשרת בני המן תלו:

שושן הבירה היתה מוקפת חומה ולכן יש משמעות מיוחדת לציון יום  נוסף זה ולניצחון היהודים בשושן הבירה.

המשנה הפותחת את מסכת מגילה העוסקת בהלכות פורים פוסקת את ההלכה הבאה:

כרכין (הכוונה לערים) המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמישה עשר (כלומר בערים אלו קוראים את מגילת אסתר וחוגגים את חג הפורים בט"ו באדר).

כפרים ועיירות גדולות (שאינם מוקפים בחומה אלא הם בגדר "פרזים") קורין בארבעה עשר (כלומר בערים אלו קוראים את מגילת אסתר וחוגגים את חג הפורים בי"ד באדר).

התלמוד הבבלי על משנה זו (במסכת מגילה דף ב כמוד ב) מציין כי ישנו מקור מתקופת התנאים הסובר אחרת מהנאמר במשנה:

רבי יהושע בן קרחה אומר:

כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש קורין בחמישה עשר.

מדברי רבי יהושע בן קורחה משמע כי דעתו היא שקריאת המגילה וחגיגת הפורים בט"ו באדר צריכים להיות  בט"ו באדר רק בערים המוקפין חומה מימי המלך אחשורוש שהרי בתקופה זו ארע הנס.

ואכן שואל התלמוד שם:

מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה?

כלומר מהו הטעם וההסבר לדברי התנא רבי יהושע בן קרחה הנ"ל?

והתשובה המופיעה בתלמוד היא:

כי (כמו) שושן,

מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמישה עשר,

אף כל שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בחמישה עשר.

לאור כל זאת עלינו לשאול את השאלה המתבקשת מאליה, מדוע המשנה ובעקבותיה ספרי ההלכה פסקו שדין ערים מוקפות חומה תלוי דווקא בתקופת יהושע בן נון כלומר כ800 שנה לפני שארע סיפור מגילת אסתר? מדוע לא התקבלה להלכה דעתו של רבי יהושע בן קרחה התולה את דין הערים מוקפות החומה בתקופת התרחשות מגילת אסתר?

יתכן כי המפתח להבנת שאלות אלו נמצא בתלמוד הירושלמי {במסכת מגילה פרק א הלכה ה – דף ע עמודה א ע"פ כתב יד ליידן]}, שם מופיעים דברי האמורא רבי סימון המצטט מדבריו של האמורא רבי יהושע בן לוי:

חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים

ותלו אותה מימות יהושע בן- נון.

פרשני התלמוד מפרשים כי הסברם של דברים אלו הוא, שאם אכן היו קובעים את קריאת המגילה וחג הפורים בערים מוקפות חומה על פי תקופת אחשורוש היה נוצר מצב משונה מאד.

תקופת אחשורוש היתה ככל הנראה בתחילת תקופת שיבת ציון, לאחר גלות בבל במשך 70 שנה. בתקופה זו, שלאחר חורבן בית ראשון וגלות בבל  כמעט כל   ערי הארץ היו עדיין בחורבנם. יוצא אם כן שאם היו קובעים כי את דין ערים המוקפות חומה על פי תקופת אחשורוש הרי שניתן היה לקיים דין זה בכל מקום בעולם למעט ארץ ישראל שלא היו בה בתקופה הנידונה ערים מוקפות חומה. העובדה שישנה הלכה שניתן לקיים אותה בכל העולם חוץ מארץ ישראל נתפשה בעיני חז"ל כפגיעה בכבודה של ארץ ישראל ולכן תלו את  ההלכה  בתקופה קדומה יותר.

אולם גם הסבר זה עדיין אינו מניח לגמרי את הדעת משום שאם תולים את דין ערים מוקפות חומה בתקופה קדומה יותר מתקופתו של אחשורוש מדוע נלך דווקא לתקופת יהושע בן נון ולא למשל לתקופת דוד המלך או שלמה בנו שהיו תקופות הזוהר של עם ישראל בארצו בתקופת התנ"ך וקדמו גם הם לתקופתו אחשורוש  ובודאי היו בזמנם גם ערים מוקפות חומה  בארץ ישראל?

אחת התשובות היפות לשאלה זו מופיעה בדברי "המאירי" (המאה ה14)  בספרו "בית הבחירה" בפתיחה לפירושו על מסכת מגילה:

ויש שפירשו הטעם מצד שנלחם יהושע עם עמלק, שהיה המן מזרעו.

וממה שמצאו באגדה (כלומר מצאו דרשה) "כתוב זאת בספר ושים באזני יהושע", מה נשתנית מצוה זו שנאמרה בלשון זה יותר משאר מצוות?

כשהתחיל יהושע במלחמת עמלק היה מחזר (כלומר מצפה) להיותה מסתיימת על ידו,

אמר הקב"ה למשה: אמור לו כשיגיע זמנו של עמלק להימחות מלפני, יהא הוא נזכר עליה.

להסבר דברי המאירי עלינו להקדים ולהביא את הפסוקים בספר שמות (בפרק י"ז) המתארים את המלחמה הראשונה של עם ישראל בעמלק  שהמן נמנה מאוחר יותר על צאצאיו:

(ח) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם:

(ט) ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי:

(י) ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה:

(יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק:

(יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש:

(יג) ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב:

(יד) ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים:

מפסוקים אלו אנו למדים כי הראשון שיצא בראש צבא ישראל להשיב מלחמה לעם העמלקי שתקף את עם ישראל סמוך מאד ליציאתו ממצרים היה יהושע בן-נון. בסופה של המלחמה התוצאה הייתה שצבא ישראל לא הביס לגמרי את העמלקים אלא רק החליש אותו. כלומר יהושע התחיל במשימה אך לא הצליח להשלים אותה. דבר זה מובן אם נזכור כי לוחמיו של יהושע לא היו לוחמים מאומנים אלא הם היו אנשים שאך לפני זמן קצר עבדו במצרים עבודת פרך. על כל פנים שנאת עמלק לישראל נותרה כל הזמן מתחת לפני הקרקע והתפרצה ביתר שאת בזמנו של המן שהיה מזרע אגג מלך עמלק.

מדברי "המאירי" הנ"ל עולה כי כאשר קבעו את חג הפורים הלכותיו ומנהגיו, חיפשו דרך להזכיר גם את הראשון שהחל במלחמת ישראל בעמלק הלוא הוא יהושע בן- נון. לכן  כשהוחלט לחלוק כבוד לארץ ישראל כדי שגם בה יוכלו לקיים את דין ערים מוקפות חומה, אך טבעי היה שיחזרו לתקופת יהושע בן נון ובכך יוכלו לסגור מעגל ולהרויח גם את כבודה של ארץ ישראל וגם לחלוק כבוד למצביא הראשון שהחל להלחם בעמלק.

[1] לגבי זמן התרחשותה של המגילה ניתן לעיין במאמר שבנספח בסוף המטלה.